פרויקט היום שאחרי: מבט על מערכת הרווחה – השירותים האזרחיים ומדיניות הממשלה

דנה וקנין גנאל

דצמבר 2023

* הפרויקט נכתב בעקבות חשיפת חולשתם של הממשלה ושל השירותים הציבוריים במהלך המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר.

שירותי הרווחה בישראל סבלו בעשורים האחרונים מתהליך ייבוש והפרטה. פעילויות רבות שהופעלו על ידי המדינה עברו להפעלה פרטית, ותחומים שנשארו באחריותם של משרדי הממשלה והרשויות המקומיות עברו ייבוש תקציבי משמעותי. כיום אפשר להצביע על שלוש בעיות מרכזיות בתחום הרווחה בישראל:א. תת-תקצוב של מערכת הרווחה; ב. קושי באיוש התקנים הקיימים, המביא לתת-איוש ולהגדלת העומס על הגורמים הטיפוליים; ג. אי-שוויון בין רשויות חזקות לחלשות. על מנת שמערכת הרווחה תוכל לספק טיפול איכותי ונגיש לכל האוכלוסיות שזקוקות לסיוע, כך שאף אחד לא יישאר מאחור, ייזנח או יופקר, יש להעלות את תקציב הרווחה בכ-6 מיליארד ש"ח בצורה מדורגת; ליצור מדד מוסכם למספר התיקים המרבי שעליו מופקדת עובדת סוציאלית ולהגדיל את מספר התקנים; וליצור מתווה מוסכם, שיפתור את בעיית אי-השוויון בהוצאה על רווחה בין הרשויות.

במה מתבטא תת-התקצוב ארוך השנים?

1. ישראל סובלת משיעורי עוני גבוהים במיוחד בהשוואה למדינות המפותחות

2. ישראל היא שיאנית בשיעור הילדים והנוער בעוני ב-OECD

שלוש הבעיות המרכזיות

א. תת-תקצוב של מערך הרווחה

בניתוח שערכנו, המבוסס על בדיקת הפער בהוצאות האזרחיות בין ישראל לממוצע מדינות ה-OECD, עולה, כי התוספת הנדרשת למערכת הרווחה עומדת על כ-5.4 מיליארד ש״ח. הערכה זו דומה להערכתם של חוקרים אחרים בנוגע למחסור בתקצוב מערכת הרווחה בהשוואה לעולם, העומד על 6 מיליארד ש"ח (גל ומדהלה, 2022). על חלק מהתוספת להיות מוקדשת להשלמת המחסור המשמעותי בעובדים סוציאליים ובעובדים ביתר מקצועות הטיפול. להערכת יו"ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים, עו"ס ענבל חרמוני, קיים מחסור של כ-5,000 תקנים של עובדות ועובדים סוציאליים במוסדות (דור, 2023).

מה צריך לעשות?

להעלות את תקציב הרווחה בצורה מדורגת בכ-6 מיליארד ש״ח במטרה לענות גם על המחסור בתקנים.

ב. קושי באיוש התקנים הקיימים, המביא לתת-איוש ולהגדלת העומס על הגורמים הטיפוליים

עובדות סוציאליות רבות מטפלות במספר רב מאוד של מטופלים. עו"ס משפחה מתמודדת בממוצע עם 149 משפחות, הרבה מעל ה-100 המומלץ על ידי ועדות ישראליות שונות (גל ומדהלה, 2022)[1]. נראה שהסיבה לעומס, לפחות בחלקו, היא תת-איוש של התקנים הקיימים. על פי נתוני משרד הרווחה (משרד הרווחה, 2023), נכון ל-2021, 9.2% מהתקנים במחלקות לשירותים חברתיים אינם מאוישים. כך, העומס הקיים מוביל לתת איוש, ותת-האיוש מכביד על העומס (גל ומדהלה, 2022). עדות להיזון החוזר השלילי הזה עולה מתוצאות סקר שנערך בקרב עובדות סוציאליות בקיץ 2020, שבו המשיבות העידו כי השכר ותנאי העבודה הם הסיבה העיקרית לכך שישקלו לעזוב את המקצוע (פז ואחרות, 2020).

מה צריך לעשות?

ליצור מדד מוסכם למספר התיקים שעליהם מופקדת עובדת סוציאלית, להגביל את מספר התיקים למשרת עובדת סוציאלית במחלקות לשירותים חברתיים ולהוסיף תקנים בהתאם לנדרש (הלפרן ומן, 2023). הגבלת העומס המוטל על העובדות הסוציאליות תאפשר איוש התקנים על ידי גיוס עובדות נוספות למערכת, שבתורן יאפשרו להפחית את העומס.

ג. אי-שוויון בין רשויות חזקות לחלשות

ההוצאה השנתית הכוללת על רווחה למטופל היא הנמוכה ביותר ברשויות מאשכול חברתי-כלכלי נמוך (אשכולות 1-3), ועולה ככל שהאשכול החברתי-כלכלי גבוה יותר. כלומר, ישנו אי-שוויון משמעותי, שמקשה על הרשויות החלשות להתמודד עם צורכי תושביהן. שתי סיבות עיקריות עומדות בבסיס אי-שוויון זה. ראשית, רשויות חלשות משתמשות בשירותים זמינים יותר וזולים יותר, אשר לא בהכרח נותנים מענה מתאים[2]. סביר להניח כי הדבר נובע משיטת המצ'ינג, המחייבת רשויות מקומיות להשלים מהכנסותיהן 25% מתקציב הרווחה על מנת לקבל 75% ממנו. לכן, באמצעות העמדת שירות זול, הן נדרשות להשלים תקציב יחסית קטן. שנית, רשויות חזקות מרחיבות את תקציבי הרווחה שלהן ממקורות עצמאיים, הרבה מעבר למה שרשויות חלשות יכולות (גל, מדהלה ובלייך, 2017).

פערים אלו מגבילים מאוד את היכולת לספק שירותי רווחה נאותים ומספקים באשכולות הנמוכים יותר, בעוד שדווקא שם נדרש סיוע רב יותר.

מה צריך לעשות?

ליצור מתווה מוסכם, שיפתור את בעיית אי-השוויון בהוצאה על רווחה בין הרשויות, בין אם על ידי אחוז מצ'ינג דיפרנציאלי לפי היכולת הכלכלית של העירייה, מצ'ינג שפועל על פי סוג השירותים הניתנים, או על ידי מנגנון אחר מוסכם, שמבטיח רמה גבוהה של שירותים הממשיכים להינתן תחת קריטריונים שוויוניים ומקצועיים (גל ומדהלה, 2022).

[1] על פי כתבה בעיתון הארץ (ירון, 2022), ב-63 רשויות מקומיות בישראל, כל עובדת סוציאלית מטפלת במעל 300 תיקים, אולם הכתבה אינה מפרטת או מציינת את מקור הנתונים. באופן כללי, לא קיים מדד מוסכם לעומס התיקים הממוצע לעובדת סוציאלית, מה שמקשה על יצירת מתווה להפחתת העומס.

[2] בעיקר, רשויות חלשות ממעטות להשתמש במסגרות חוץ-ביתיות, ומעדיפות להציע לנזקקים טיפול במסגרת הקהילה או המשפחה.