מבוי סתום – עבודות ללא מוצא בשוק העבודה הישראלי

ד"ר אייל בר חיים

ספטמבר 2024

עיקרי הממצאים

1. עובדים בעבודה ללא מוצא הם עובדים שמעוניינים להחליף עבודה אך לא מאמינים שיוכלו למצוא עבודה בשכר דומה.

2.  בישראל ישנם כ-290 אלף עובדים בעבודות ללא מוצא, המהווים כ-6.5% מכלל העובדים במשק.

3. מחקרים מראים, כי מעבר לחוסר שביעות הרצון של העובדים המועסקים בעבודות אלו, עבודות ללא מוצא פוגעות ביכולת ההתקדמות של עובדים לאורך זמן, מהוות חסם לניעות כלכלית ומגדילות את הסיכוי להיות עובד עני.

4. עבודות ללא מוצא מאפיינות ענפים עם שכר ממוצע נמוך:

• 13% מהעובדים בשירותי האירוח והאוכל עובדים בעבודה ללא מוצא.

• רק 2% מהעובדים במנהל המקומי, ציבורי וביטחון עובדים בעבודה ללא מוצא.

  
  

5. אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא יורד עם הגיל – וחוזר לעלות בגילאים המבוגרים יותר. כלומר, מדובר בעיקר בעובדים צעירים ועובדים בגילאים 64-55. השיעור הגבוה בגילאים 55+ מרמז על החסמים והאתגרים המוכרים של גילאים אלו בשוק העבודה.

6. עבודה ללא מוצא מלווה בשכר נמוך – אבל לא נמוך מדי. ככלל, ככל שרמת השכר עולה שיעור העובדים בעבודות ללא מוצא יורד. עם זאת, ברמת שכר נמוכה מאוד, של עד 2,000 ש"ח בחודש, שיעור העובדים ללא מוצא הוא נמוך יחסית (4.4%). זאת כנראה משום שמדובר בעיקר בעבודות חלקיות (כמו משרות סטודנט).

7.  אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא יורד ככל שרמת ההשכלה עולה:

• בקרב בעלי השכלה תיכונית ומטה 8.2% עובדים בעבודה ללא מוצא.

• בקרב בעלי תואר שלישי האחוז יורד ל-4.7%.

8.  העסקה מפוצלת – מקור לעבודה ללא מוצא.

• 14% מעובדי חברות כוח אדם עובדים בעבודות ללא מוצא, זאת לעומת עובדים בהעסקה ישירה, החשופים במידה נמוכה יותר (6%).

  
  

9. קיימים פערים קטנים בין עובדים מאוגדים ללא מאוגדים בעבודה בעבודות ללא מוצא:

• חברים בארגונים עובדים מדווחים פחות (ב-2.2 נקודות האחוז) על עבודה בעבודות ללא מוצא.

10. עובדים בעבודה ללא מוצא תקועים שנים ארוכות בעבודתם – הוותק הממוצע בעבודות אלו הוא כ-6.8 שנים.

11. עבודות ללא מוצא נפוצות בקרב עובדים חלשים ופוגעות ברווחתם העכשווית ובסיכויי הניעות שלהם בשוק העבודה ובחברה הישראלית. 

מהן עבודות ללא מוצא?

"עבודות ללא מוצא" הוא מושג המשמש לתיאור עבודות בשכר נמוך אשר לא מאפשרות התקדמות מקצועית (Mouw et al., 2024). זאת בניגוד לעבודות "מקפצה" אשר למרות תנאי העבודה הבעייתיים, נתפסות ככאלו שיקדמו את העובד למשרה טובה יותר בהמשך. בנייר זה אנו שמים זרקור על המשרות מהסוג הראשון – משרות בהן העובד תקוע ולא יכול לשפר את מצבו. עבודות מסוג זה פוגעות ביכולת של עובדים להתקדם בשוק העבודה (Mosthaf et. Al, 2011), מונעות ניעות כלכלי וחברתי (Mouw et al., 2024) ומגדילות את הסיכוי של עובדים להיות עובדים עניים (Craypo & Cormier, 2016).

ההגדרה המקובלת לעבודה ללא מוצא היא "עבודה בעלת רמה נמוכה של הזדמנויות קריירה" (Bihagen & Ohls, 2004). במחקר זה אנו עושים שימוש בסקר שערך פורום ארלוזורוב ב-2023 על שוק העבודה, ומגדירים "עבודה ללא מוצא" כעבודה העונה לשני תנאים: העובד השיב בסקר כי היה רוצה להחליף עבודה, ובשאלה נוספת השיב העובד כי אם יפוטר מעבודתו, לא יוכל למצוא עבודה אחרת בשכר דומה. מענה חיובי על שתי שאלות אלו ממקם את העובד בתחתית "שרשרת המזון" התעסוקתית – הוא היה מעדיף לעבוד בעבודה אחרת, אך אין לו אפשרות למצוא עבודה שכזו, לדוגמה בשל מיעוט המשרות המתאימות להכשרתו. מכלל המדגם אנו רואים, כי כ-6.5% מהעובדים במשק, המהווים כ-290,000 עובדים, מעידים כי הם עובדים בעבודות ללא מוצא[1].

המחקר מבוסס על סקר מיוחד שערך פורום ארלוזורוב בחודשים יולי-אוגוסט 2023 באמצעות מכון דיאלוג. הסקר כלל 3,054 משיבים מעל גיל 18, המהווים מדגם מייצג של המשתתפים בכוח העבודה בישראל: 500 משיבים מהחברה הערבית, 300 משיבים מהחברה החרדית ו-2,254 משיבים מהחברה הכללית. המגזר היהודי וחלקים מהמגזר החרדי והערבי נדגמו אינטרנטית, ורוב המגזר החרדי והערבי נדגמו טלפונית. בכל התרשימים, אלא אם צוין אחרת, הנתונים המוצגים הם ברמת מובהקות סטטיסטית גבוהה. תוצאות עם רמת מהימנות נמוכה מוצגות בצהוב, בתוספת הערה בתחתית האיור.

עבודות ללא מוצא מאפיינות ענפים עם שכר ממוצע נמוך

ככלל, קיים מתאם שלילי בין אחוז העובדים בעבודות ללא מוצא ובין השכר, כך שבענפים בהם השכר גבוה אחוז העובדים בעבודות ללא מוצא נמוך יותר מבענפים בהם השכר נמוך. כך, ניתן לראות כי בענף שירותי האירוח והאוכל אחוז העובדים בעבודות ללא מוצא עומד על 13%, והוא גבוה משמעותית מרוב הענפים האחרים. ענף זה מאופיין בשכר נמוך, עובדים צעירים יחסית וכן עובדים ללא השכלה פורמלית (בנק ישראל, 2016).

ניתן לראות כי גם בענפים אחרים בעלי מאפיינים דומים, דוגמת מסחר ושירותי ניהול ותמיכה (חברות כוח אדם) מעל 10% מהעובדים עובדים בעבודות ללא מוצא. מנגד, בענף המנהל המקומי, הציבורי והבטחון, אחוז המועסקים העובדים בעבודות ללא מוצא קטן מאוד ועומד על 2% בלבד. יש לציין, כי ענף זה מאופיין באחוז גבוה של הגנה על ידי ארגון עובדים (כ-88% מהמועסקים בענף זה מוגנים על ידי עבודה מאורגנת) וייתכן שזהו אחד מהגורמים לכך. בענף אספקת החשמל לא נמצאו כלל עובדים בעבודות ללא מוצא.

ממצא שעשוי להיראות מפתיע הוא היעדר עובדים בעבודות ללא מוצא בענף משקי בית כמעסיקים. מלבד העובדה שממצא זה תואם למחקרים שנעשו בעולם (Léné, 2019), חשוב לזכור שענף זה נמצא במחסור בעובדים. על כן, סביר שרוב המועסקים בו מניחים כי יוכלו למצוא עבודה בשכר דומה. 

אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא יורד עם הגיל – וחוזר לעלות בגילאים המבוגרים יותר

איור 2 מציג את אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא לפי קבוצות גיל. בקבוצת הגיל הצעירה ביותר אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא עומד על 7.7% והוא יורד ככל שקבוצת הגיל מבוגרת יותר וזאת עד לקבוצת הגיל 44-35, בה אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא נמוך מאוד (5.3%). בקבוצות גיל מבוגרות יותר אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא עולה שוב, עד לשיא של 8.3% בקבוצת הגיל 64-55.

לעומת ישראל, ביפן שיעור העובדים בעבודות ללא מוצא מגיע לשיא בגיל 39 ומשם יורד באופן הדרגתי (Hennings, 2015). ייתכן והעלייה בשיעור המועסקים בעבודות ללא מוצא בישראל בקבוצות הגיל 64-45 נובעת מהקשיים של בני קבוצות גיל זו להשתלב בצורה מיטבית בשוק העבודה (מממ, 2014). עם זאת, בקבוצת הגיל של 64 ומעלה, שהיא הקבוצה הפגיעה ביותר מבחינת הסיכוי למצוא עבודה אחרת, אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא הוא הקטן ביותר – 5%. זאת ככל הנראה בשל העובדה שרבים בקבוצה זו עובדים ממילא מבחירה[2], בעבודה שלא היו רוצים להחליף.

עבודה ללא מוצא מלווה בשכר נמוך – אבל לא נמוך מדי

איור 3 מציג את אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא לפי גובה השכר. ניתן לראות, כי למעט רמת ההכנסה הנמוכה ביותר (שכר חודשי של עד 2,000 ש"ח) שיעור העובדים בעבודה ללא מוצא יורד עם העלייה בשכר. אנו מניחים, כי קבוצת השכר הנמוכה כוללת בעיקר עובדים שבחרו לעבוד בהיקף שעות נמוך במיוחד ועל כן שכרם נמוך מאוד. ככל הנראה מדובר בעובדים העובדים כך עקב נסיבות זמניות, דוגמת סטודנטים העובדים במשרה חלקית. לעומת זאת, בקטגורית השכר הבאה – שכר חודשי שבין 2,001 ש"ח ל-3,000 ש"ח אנו מוצאים את אחוז העובדים הגבוה ביותר בעבודה ללא מוצא – 10.6%.

אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא יורד ככל שרמת ההשכלה עולה

איור 4 מציג את אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא לפי רמות השכלה. כמו בהשוואה אל מול רמות השכר, גם ברמות ההשכלה רואים קשר הפוך עם שיעור העובדים בעבודה ללא מוצא, עדות נוספת לחולשה של עובדים אלו. כך, אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא הוא הגבוה ביותר בקרב בעלי השכלה תיכונית ומטה והוא יורד ככל שרמת ההשכלה עולה. הירידה המשמעותית ביותר היא בין השכלה על-תיכונית שאינה אקדמית (7.2%) לבין השכלה של תואר ראשון (5.5%). מכאן עולה, כי השכלה גבוהה עשויה לספק הגנה חשובה מפני עבודה ללא מוצא.

העסקה מפוצלת – מקור לעבודה ללא מוצא

כיום, עובדים רבים בישראל אינם מועסקים בצורה ישירה אלא בהעסקה מפוצלת – מנגנון המנתק את משלם השכר לעובד ממעסיקו בפועל. איור 5 מציג את אחוז המועסקים בעבודה ללא מוצא לפי צורת ההעסקה. קיים פער משמעותי בין אחוז המועסקים בעבודה ללא מוצא העובדים דרך חברת כוח אדם (13.6%) לבין ההעסקה על ידי קבלן (6.6%) או בהעסקה ישירה (5.8%). מכיוון שהעסקה על ידי חברת כוח אדם אמורה להיות זמנית בהגדרתה, ממצאים אלו מצביעים על הבעייתיות בהעסקה זו – אחוז ניכר מהעובדים בדרך העסקה זו עושים זאת כי אין להם ברירה אחרת. העובדה כי עובדים המועסקים על ידי קבלן לא נמצאים באחוזים גבוהים בעבודות ללא מוצא נראית מפתיעה, אך ייתכן כי הדבר נובע מאחוז משמעותי של עובדים במקצועות יוקרתיים, המועסקים על ידי קבלן. כך, למשל, מעל ל-10% מהעובדים המועסקים על ידי קבלן מועסקים בענף היי-טק, לעומת פחות מ-5% מהעובדים בחברת כוח אדם. ייתכן שפער זה נובע מהעובדה, כי החוק מתיר למעסיקים המעסיקים עובדי מחשוב על ידי קבלן שלא לקלוט אותם לאחר 9 חודשים, וזאת בשונה מעובדי קבלן אחרים (משרד העבודה, 2019), וכך, עובדי קבלן רבים הינם מתכנתים, מטמיעי מערכות מחשב ומנהלי רשתות (מזרחי, 2007).

פערים קטנים בין עובדים מאוגדים ללא מאוגדים

איור 6 מציג את אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא לפי חברות בארגון עובדים. קיים פער מובהק של כ-2 נקודות האחוז בין עובדים שאינם מאוגדים לעובדים מאוגדים, כך שאחוז העובדים הלא מאוגדים העובדים בעבודה ללא מוצא גבוה יותר מאחוז העובדים המאוגדים. עם זאת, מדובר בפער קטן יחסית שיש להניח שהוא מושפע בעיקר מהענף הכלכלי והעיסוק ולא מההתאגדות עצמה, שכן עובדים נוטים להתאגד ולהצטרף לארגוני עובדים בענפים ועבודות עם שכר גבוה יחסית, אפשרויות קידום ותחושת משמעות (Fiorito & Dauffenbach, 1982). מאפיינים אלו לרוב אינם מתקיימים בעבודות ללא מוצא. בקרב המכוסים (עובדים שיש במקום העבודה שלהם ועד או שהם מכוסים בהסכם קיבוצי, אך אינם חברים בארגון עובדים) אחוז העובדים בעבודה ללא מוצא דומה לאחוז בקרב העובדים הלא מאוגדים. מכאן עולה, שייתכן כי חברות בארגוני עובדים מאפשרת יציאה מעבודות ללא מוצא.

עובדים בעבודה ללא מוצא תקועים שנים ארוכות בעבודתם

איור 7 מציג את ממוצע הוותק במקום העבודה של עובדים בעבודה ללא מוצא ושל כל שאר העובדים. קיים פער משמעותי של 1.4 שנים בין הקבוצות, כך שלעובדים בעבודות ללא מוצא יש ותק נמוך יותר. אולם, גם הוותק של עובדים אלה הוא משמעותי: כמעט 7 שנות ותק במקום העבודה ללא מוצא. בנוסף, בבדיקה של שעות וימי העבודה, לא נמצאו הבדלים בין עובדים בעבודות ללא מוצא לעובדים אחרים. בעוד שעבודות "גרועות" נתפסות כעבודות זמניות, עם שיעור תחלופה גבוה ובהיקף משרה מצומצם (המאפשר, בין השאר, להקדיש זמן לחיפוש עבודה טובה יותר), הממצאים מצביעים על מצב שונה: עובדים בעבודות ללא מוצא עובדים במשרות מלאות ולאורך שנים רבות - עדות לכך שלא מדובר במצב זמני (לדוגמה כתוצאה ממשבר כלכלי), אלא בפגיעה מתמשכת ביכולת של עובדים אלו למצוא עבודה טובה יותר.

סיכום

אף על פי שאחוז העובדים בעבודה ללא מוצא הוא קטן (6.5%), שכיחותם של עובדים אלו בקטגוריות פגיעות בשוק העבודה - צעירים ועובדים מבוגרים, חסרי השכלה אקדמית ובעלי שכר נמוך, מעוררת דאגה. בקבוצות אלו מדובר על מעל 10% מהעובדים, אשר נמצאים במבוי סתום מבחינת הקריירה התעסוקתית שלהם. עובדים אלו מוצאים את עצמם במיקום פגיע בשוק העבודה, ללא יכולת ניעות. בכל האמור בעובדים צעירים, ישנה גם סכנה של "האפקט המצלק״ – כניסה של שנתונים צעירים לשוק העבודה בשנות משבר המשפיעה על הישגיהם התעסוקתיים לכל אורך הקריירה שלהם (לן, 2023). ניתן לשער, כי רבים מאלה שנכנסים לשוק העבודה בזמן משבר עלולים למצוא את עצמם בעבודה ללא מוצא, בשל העדר חלופות. מכיוון שההשלכות של כניסה לעבודה ללא מוצא הן ארוכות טווח, אנו עלולים לראות את הנזקים בקרב שנתונים פגיעים גם שנים רבות לאחר סיום המשבר. לכך ניתן להוסיף גם את הסיכוי לשחיקה נפשית או פיזית הנלווית לעבודה ארוכת שנים למרות הרצון בעבודה אחרת (Gummer, 1983).

עובדים בעבודות ללא מוצא הם עדות להבדל שבין ביטחון בעבודה לביטחון בתעסוקה (וינבלום, 2023) – בניגוד לעובדים הסובלים מאי-יציבות בעבודה, מדובר בעובדים העובדים שנים רבות באותו מקום עבודה אך על מנת לייצר להם יציבות כלכלית ורווחה הם זקוקים לביטחון תעסוקתי שיאפשר להם לעבור לעבודה טובה יותר. על כן, יש לשקול פתרונות אשר יאפשרו לעובדים אלו הזדמנות למצוא עבודה המתאימה להם יותר. פתרונות אלו יכולים להיות הארכת זמן דמי אבטלה, הכשרות מקצועיות ואפשרויות רכישת השכלה אקדמית לעובדים במשרה מלאה. ישראל בולטת לרעה בהשקעה בתחומים אלה של מדיניות פעילה בשוק העבודה (ALMP) כשההוצאה התקציבית מתוך התוצר עומדת על 0.13% וזאת בהשוואה לממוצע ה-OECD שעומד על 0.57% (וינבלום, 2024).

חשוב לציין, כי הסקר עליו מתבסס מחקר זה נערך לפני מלחמת חרבות ברזל, בזמן בו שוק העבודה היה הדוק. לכן, ייתכן כי המצב כיום קשה עוד יותר בהשוואה לנתונים אותם אנו מציגים בנייר זה. חיזוק הביטחון התעסוקתי, בפרט בכל האמור בעובדים הצעירים, חשוב לטווח הארוך על מנת להקטין את הצורך בקצבאות, דוגמת ״השלמת הכנסה״, לסייע לעובדים להתפרנס בכבוד ולחזק ניוד חברתי של דורות ההמשך.

[1] בספרות קיימות צורות מדידה רבות לעבודות ללא מוצא. בחרנו בהגדרה זו, על בסיס עדותם של העובדים עצמם, כיוון שהיא מאפשרת לנו לצפות בעבודות ללא מוצא בכל שלבי הקריירה תוך שימוש בסקר חתך רוחב, בניגוד למחקרים בנושאים דומים העוקבים אחר עובדים לאורך זמן (Filomena & Picchio, 2021) או מתמקדים בעיסוקים הידועים כעיסוקים ללא מוצא (Showers, 2022).

[2]  בסקר שבוצע על ידי מרכז טאוב (אקסלרד, לוסקי ושרמן, 2021( נמצא כי רק 27% מהעובדים לאחר גיל פרישה הרגישו כי הם חייבים לעבוד (בשל צורך כלכלי או אחר).