הרשמו לעדכונים
פרויקט "היום שאחרי"
נכתב בעקבות חשיפת חולשתם של הממשלה ושל השירותים הציבוריים במהלך המלחמה שפרצה ב 7- באוקטובר
תמונת מצב לפי תחומים:
ניירות עמדה:
שאלות ותשובות
האם מדובר בתופעה חדשה? אם לא, למה אתם עוסקים בכך דווקא עכשיו?
הפערים הגדולים בתקציבים האזרחיים בין ישראל למדינות ה-OECD ידועים מזה שנים רבות, והמלחמה מבליטה אותם ביתר שאת. חשוב להבין שפערי תקצוב אלה לא התחילו בכהונת הממשלה הנוכחית, אלא הם תוצאה של מדיניות רבת שנים, שמטרתה המוצהרת והמכוונת היא צמצום המגזר הציבורי. מטרתנו היא להמחיש כיצד הדיון, המתרחש בכל שנה בעשורים האחרונים סביב הגדלות תקציב באחוזים בודדים, הוא דיון עקר שאינו נוגע בעיקר. מהו העיקר? מגזר ציבורי מצומק עם יכולות מנוונות פוגע באזרחים, במשק ובמדינה.
להגדיל את ההוצאה ב-171 מיליארד ש״ח? רק עלויות המלחמה מוערכות בכ-100 מיליארד ואין לנו כסף להכל
אנחנו לא קוראים להגדיל בהכרח ב-171 מיליארד ש״ח. המספר הזה, כמו יתר המספרים המתייחסים לתחומים השונים, נועד לתת סדר גודל לתקציב שחסר; קריאת כיוון עקרונית ולא מספר מדויק וסופי. היקף אדיר זה של הפער בתקציב מלמד אותנו שהדיון סביב גודל התקציב הנדרש לתחומים השונים אינו יכול להישאר במסגרת ההגדלה השגרתית של אחוזים בודדים. כמו כן, מכיוון שהמערכת בתת-תקצוב אדיר ומתמשך, לשקל השולי יש בשלב הזה השפעה קטנה מאוד. נדרשת תוספת תקציב בסדר גודל משמעותי, על מנת שהדיונים על היכן להשקיע את השקל השולי, כחלק מתוספות תקציביות שגרתיות, יהיו אפקטיביים.
להגדיל את ההוצאה ב-171 מיליארד ש״ח? הרי לישראל יש הוצאות ביטחון גבוהות משמעותית בהשוואה למדינות ה-OECD
אם בוחנים את ההוצאה הציבורית, שכוללת מלבד ההוצאה האזרחית גם את הוצאות הביטחון והריבית על החוב, פער ההוצאה מול ה-OECD עומד על כ-5.1 נקודות אחוז, המהווים כ-90 מיליארד ש״ח נכון לשנת 2022. כלומר, הפער האדיר בהוצאה האזרחית אינו תוצאה של הוצאות הביטחון והריבית, שכן הוצאות אלה מהוות כ-50% מפער זה. חשוב לציין, כי אם ההוצאה האזרחית תעמוד על ממוצע מדינות ה-OECD (כלומר, תוספת של 171 מיליארד ש״ח), אזי ההוצאה הציבורית תהיה מעל ממוצע ה-OECD (48.9% בישראל בהשוואה ל-44.2% ב-OECD), אך נמוכה במעט מממוצע מדינות הסמן (49.6%).
להגדיל את ההוצאה ב-171 מיליארד ש״ח? כדי שהכסף ילך לעוד הסכמים קואליציוניים?
הקריאה להגדיל את ההוצאה בסדר הגודל הזה מתבססת על ההנחה שההוצאה תיועד לשירותים מעודדי צמיחה ומצמצמי פערים. בתוך זה נכללות הוצאות חינוך, הכשרות מקצועיות, דיור ציבורי ותחבורה ציבורית (כל אלו בהתאם להמלצות בנק ישראל), אבל גם הוצאות נוספות – בתחומי הבריאות, בריאות הנפש והרווחה – שתכליתן לשפר את איכות החיים ולמנוע את הצורך בהוצאות גבוהות לתיקון הנזקים שיתגברו ללא פעולה אפקטיבית.
להגדיל עכשיו?! יש לנו מלחמה לממן
ברור שאין יכולת להגדיל את התקציב בהיקף שעליו אנחנו מצביעים באופן מיידי. אנחנו חושבים שצריך להגדיל את ההוצאה באופן הדרגתי, על פני כמה שנים, במטרה לאפשר למשרדים לנצל באופן יעיל את המשאבים המוגדלים וכדי לאפשר מימון בר-קיימא. שני רכיבים אלה דורשים זמן. ברור מעל לכל ספק, שיש לבנות תוכנית יסודית, שתעלה את ישראל על מסלול של הגדלת ההוצאות הציבוריות במטרה לשפר את יכולות השירותים האזרחיים.
מאיפה הכסף יגיע?
נייר זה אינו עוסק בהיבטי המימון של ההוצאות, מכיוון שנדרש דיון מעמיק יותר מההיבטים שאנו מאירים כאן. כיוונים לדרכי מימון ניתן למצוא, בין השאר, בכמה ניירות מדיניות שפורסמו. חיוני שקודם נקבע לאן אנחנו רוצים להגיע, ואז נתכנן באיזו דרך.
המגזר הציבורי הוכיח במלחמה את יכולותיו החלשות ואילו החברה האזרחית הוכיחה את עצמה בצורה טובה. מדוע לא להשקיע בה במקום בגופים הציבוריים?
הדיון על איכות המגזר הציבורי הוא דיון רב שנים, והמחקר והמדיניות ביחס אליו רחבים ומעמיקים. בשלב הזה, להערכתנו, ההשוואה הבינלאומית שאנו מציגים מספיקה כדי לתת את הכיוון הכללי: רוב מדינות ה-OECD מספקות שירותים אזרחיים ציבוריים בהיקף גדול משמעותית מזה שמספקת מדינת ישראל, ולרבות מהן יש כלכלה עשירה וחזקה משלנו. כלומר, השאלה אינה האם להרחיב את פעולת המגזר הציבורי, אלא באיזה קצב ובאילו תחומים. חשוב לזכור, כי אספקת שירותים אזרחיים באיכות גבוהה, בנגישות גבוהה וביציבות, אינה יכולה להסתמך על מתנדבים ועל תרומות, שאינם קבועים, והיא אינה יכולה להתקיים רק בתחומים שבהם החברה האזרחית בוחרת לפעול. על מנת ששירותים בסיסיים יינתנו לכל האזרחים, ללא אפליה ולאורך כל השנה, עליהם להסתמך על הממשלה ועל תקציביה הציבוריים. החברה האזרחית יכולה וצריכה להשתלב במאמץ הזה, אך האחריות המלאה והרחבה היא של הממשלה.